|
ב-15 במאי, 1948 הוקמה מדינת ישראל – כחמישים שנה לאחר התכנסותו של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשוויץ. "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים", כתב אז ביומנו חוזה המדינה, ד"ר תיאודור הרצל, "אולי בעוד חמש שנים – לכל היותר בעוד חמישים שנה – יכירו בה הכל".
מאבקים אינטנסיביים , שנוהלו בארץ-ישראל במהלך שני דורות הן בזירה של הסובב הפיסי –אקלימי, הן בזירה הפוליטית-מדינית והן בזירה הביטחונית נשאו פרי. היעד הנכסף של "מדינה עברית, עלייה חופשית", שהפגנות המונים נשאו אותו על שפתיהן ועל שלטיהן – הושג.
המהפכה הציונית, שחתרה לקוממיות לאומית מצד אחד ולחברת מופת צודקת ושוויונית מצד שני, השיגה את יעדה הראשון ונדמה היה שהיא נמצאת כמטווחי קשת גם מהשגת יעדה השני.
ספר זה בוחן את מה שכינה המשורר נתן זך, "עלבונה של המציאות בהשוואה עם איזה דגם-על בלתי נראה". הוא מנסה לצייר כיצד נראית חברה, שאך זה תמול הייתה מהפכנית ונתאפיינה על-ידי קונסנזוס לאומי רחב, כאשר נפרם החוט המאחה, נסדק האתוס המשותף ונולד חוסר-הסכמה מוחלט לגבי עצם מושג הישראליות.
הספר מנסה להאיר ארבעה מוקדי-מתח עיקריים המאיימים על החברה הישראלית מבפנים והופכים אותה לאחת החברות השסועות ביותר בעולם המערבי: משבר הזהות, השד העדתי, הקרע העמוק בין דתיים לחילוניים והתהום הפעורה בין המגזר היהודי למגזר הערבי.
בתיאור תמונת המצב הקשה כיום הוא נשען על סוגי מקורות שונים – כרוניקות ומאמרים בעיתונות היומית והעיתית, מסמכים רלוונטיים (כגון פסקי-דין, דו"חות ועדות, סקרי עמדות וכיו"ב), וכן על פרסומים של אנשי מקצוע בכתבי-עת מדעיים ובספרים. |