|
דיאנה מיליה בוחנת את השפעותיהן של התערבויות טיפול באמנות על מטופלים הפוגעים בגופם. נקודת המוצא שלה היא הגדרת הפציעה העצמית עצמה. בתרבויות רבות, משולבת הפציעה העצמית בטקסי הקרבה, כאמצעי לרפא את החברה כולה. שינויי גוף כגון גרימת צלקות וקעקוע משמשים בטקסי טהרה, ריפוי ובגרות. הפציעה העצמית משולבת, לעיתים, גם באמנות המיצג.
המחברת מבודדת היבטים אלו של הפציעה העצמית ומוסיפה להם מידע על פי תיאוריות מן הספרות הפסיכואנליטית, כדי להסביר כיצד יכול הטיפול באמנות לעזור למטופלים הפוגעים בעצמם. היא טוענת, כי השימוש באמנות כהתערבות, תומך בהעדפתו של האדם הפוצע את עצמו לפעולה טקסית סמלית, ובצורך שלו ליצור אובייקטים של מעבר. היא מתארת את היצירה האמנותית במונחים של שינוי סמלי, שמבצע המטופל הפוצע את עצמו על גופו שלו,כשהמטרה הסופית היא שינוי עצמי. התהליך היצירתי עצמו משמש זירה לפורקן דחפים תוקפניים ולרכישת שליטה בהם, ומפתח שליטה עצמית, הערכה עצמית ויכולות סמליות, שכולן חיוניות לטיפול בהתנהגויות של פציעה עצמית. מיליה מדגימה כיצד ניתן ליישם תיאוריות אלו הלכה למעשה, מתארת דוגמאות מניסיונה הקליני וכוללת מחקרי מקרים רחבי-יריעה. היא מנתחת מפגשי טיפול באמנות ואת תהליך היצירה האמנותית ותוכנה. ספרה הינו ספר מעשי: הוא מרחיב את הבנתנו בכל הקשור למושג הפציעה ולדרך הטובה ביותר להתייחס אליו. |